בשלב מסוים זה מגיע כמעט לכל בית: הילד או הילדה חוזרים מבית הספר אחרי שיעור על מיחזור ומודיעים שאסור יותר לקנות בקבוקים, או שואלים מול החדשות למה יש שריפות ומה יקרה לכדור הארץ. ואנחנו, ההורים, נתפסים לא מוכנים. מצד אחד אנחנו רוצים לגדל ילדים אכפתיים שמבינים את העולם שהם יורשים. מצד שני, אף אחד לא רוצה להפוך את ארוחת הערב להרצאה על אקלים, ובטח שלא לגדל ילד שמרגיש אשם על כל שקית או בקבוק.
החדשות הטובות הן שמחקרים בתחום החינוך הסביבתי מצביעים על כך שדווקא הדרך הרכה היא היעילה ביותר. לא פחד, לא הטפות ולא נאומים, אלא סקרנות, דוגמה אישית והרגלים קטנים. הנה איך עושים את זה בפועל.
למה הטפות דווקא משיגות את ההפך
ילדים לומדים מהר מאוד להתעלם מהטפות. כשמסר סביבתי מגיע בצורה של "אסור" ו"צריך", הוא נתפס אצלם כעוד חוק של מבוגרים, לצד "תצחצח שיניים" ו"אל תקפוץ על הספה". חוקים כאלה מקיימים בדרך כלל כשההורה מסתכל, ושוכחים כשהוא לא.
גרוע מכך, מסרים שמבוססים על פחד ואשמה ("הדובים נכחדים בגללנו") עלולים לגרום לילדות ולילדים רגישים להרגיש חסרי אונים. כשהם מרגישים שהבעיה עצומה והם קטנים מכדי להשפיע, הדרך הקלה להתמודד היא פשוט להפסיק להקשיב. אבל המטרה שלנו היא בדיוק הפוכה: שהם יבינו שגם להם יש יכולת להשפיע.
להתחיל מסקרנות, לא מאשמה
הדרך הטבעית של ילדים להתחבר לנושאי סביבה אינה דרך מוסר, אלא דרך סקרנות. איך מגיעים מים לברז? לאן נוסעת משאית הזבל? למה בקיץ חם יותר? מאיפה מגיע החשמל? כשעולה שאלה כזאת, זה בדיוק הרגע לעצור ולחקור יחד. לא חייבים לדעת את כל התשובות. לפעמים המשפט "שאלה מצוינת, בואו נבדוק ביחד" הוא התשובה הטובה ביותר.
הרבה מהשאלות האלה מתחברות לרעיון אחד גדול: קיימות. זו אולי נשמעת כמו מילה של מבוגרים, אבל אפשר להסביר אותה גם לילדה או לילד בכיתה ג'. למשל, דרך הסבר פשוט לילדים על מהי קיימות ולמה היא חשובה, שמפרק את הרעיון לדוגמאות מחיי היומיום. כשילדה או ילד מבינים את הרעיון שמאחורי ההרגלים, כבר לא צריך להזכיר להם שוב ושוב לכבות את האור.
שגרה קטנה מנצחת פרויקט גדול
אין צורך במהפכה ביתית. ילדים לומדים בעיקר מהרגלים שחוזרים על עצמם, ומכך שנותנים להם אחריות אמיתית ולא רק סמלית.
כמה רעיונות פשוטים שעובדים ברוב הבתים:
- תנו לילדה או לילד להיות אחראים על דבר אחד: פח המיחזור, כיבוי האורות בערב או בקבוק המים הרב-פעמי לטיולים. אחריות אמיתית, לא משימה שההורה עושה מחדש אחריהם.
- הפכו את הקניות בסופר למשחק קטן: איזה מוצר מגיע עם פחות אריזות? איזה פרי או ירק גדל קרוב לבית? מספיק לקבל החלטה סביבתית אחת בכל קנייה.
- לפני שזורקים משהו, שאלו יחד אם אפשר לתקן, להעביר הלאה או להשתמש בו שוב. עצם השאלה חשובה לא פחות מהתשובה.
- צאו לטייל בטבע. ילדה שמטפסת על עצים או ילד שמחפש חרקים לא צריכים שיסבירו להם למה כדאי לשמור על הטבע, הם כבר מרגישים את החיבור אליו.
והכי חשוב: הם מסתכלים עלינו
ילדים לא עושים בעיקר את מה שאנחנו אומרים. הם עושים את מה שהם רואים.
הורה שמסתובב עם בקבוק רב-פעמי, מכבה את המזגן כשהחדר ריק ואומר בקול "אני מעדיף לתקן את זה במקום לקנות חדש", מלמד הרבה יותר מכל הרצאה.
ולפעמים זה עובד גם בכיוון ההפוך. הילדים חוזרים מבית הספר עם רעיון חדש, ופתאום כל הבית משנה הרגל קטן. כדאי לתת לזה לקרות. כשילדה או ילד מרגישים שהם הובילו שינוי בבית, הם לומדים שיעור חשוב הרבה יותר מכל שיעור על איכות הסביבה: שלמעשים שלהם יש משמעות אמיתית.
בסופו של דבר, מודעות סביבתית לא צומחת מתוך פחד או רגשות אשם. היא נבנית מסקרנות, מדוגמה אישית ומהרגלים קטנים שמלווים את הילדים גם כשהם גדלים.
___________________
הכתבה נכתבה על ידי צוות העורכים של בר מוח – אתר ידע והעשרה לילדים סקרנים ולהוריהם, עם הסברים פשוטים על מדע, טכנולוגיה וסביבה.
קרדיט תמונה – בר מוח
